הלל ניסים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק דין

ערעור על פסק דין מיום 25.5.09, ב-ת"א 6543/01 בית משפט שלום חיפה (כב' השופט שר).

נגד המערער ואחרים הוגשה תביעה מטעם המשיב, הבנק, לתשלום חובות חברה בשם "משקאות הגולן בע"מ", שהמערער היה אחד משני בעליה וערב אישית לחובותיה.

המערער העלה בפני בית משפט קמא טענות כלפי מנהל סניף הבנק, שפיתה אותו להיכנס לשותפות, שהטעה אותו ביחס למשמעות המסמך עליו חתם, כתב הערבות; טענות על כך שמחשבון החברה נפרעו שיקים בחתימה אחת, בניגוד לתנאי החשבון, לפיכך לא היה מקום להעמיד לחברה הלוואה בסך 460,000 ₪ והוא איננו חייב בתשלום חוב החברה; טענות לגבי אי הגבלת ערבותו והעמדתה ביחס לכלל החובות שנוצרו ע"י החברה.

בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים ובחן את המסמכים, דחה את טענות המערער, הנתבע שם. ביהמ"ש קבע גם על סמך דברי המערער בחקירתו בבית המשפט, שהמערער שהינו איש עסקים, היה מודע לכל השיקים שנפרעו מחשבון החברה, טרם קבלת ההלוואה והערבות לה. כמו כן קבע כי המערער הסכים לערוב לחובות החברה, עת ידע מה סכום ההלוואה שהיא עומדת ליטול מהבנק וכי לא הוטעה על ידי מנהל הבנק. בית משפט קמא דחה את טענותיו של המערער כלפי מנהל הסניף וכנגד נוסח הערבות וידיעתו עובר לחתימה עליה.

עיקר טענות המערער מופנות נגד העובדה שבית המשפט לא קיבל את טענת הקיזוז שהעלה בגין התנהלות המשיב. קרי, אישור משיכת שיקים מהחשבון, שנשאו חתימה אחת, בניגוד לתנאי בפתיחת חשבון החברה, לפיו נדרשו שתי חתימות של מורשי חתימה בחברה.

עוד העלה ב"כ המערער, בחצי פה, טענות לגבי כך שבית משפט קמא לא קיבל את טענות המערער כלפי מנהל סניף הבנק.

לאחר ששקלנו את מלוא הטענות לא מצאנו כי יש עילה להתערבותנו בפסק הדין של בית משפט קמא.

הקביעות העובדתיות שקבע בית משפט קמא מבוססות ואין דרכו של בית משפט לערעורים להתערב בהערכת העדויות ובקביעות עובדתיות.

בהסכם עליו חתום כאמור המערער, נאמר:

"החייבים מאשרים ומודים כי חובה של החברה לבנק בחשבונותיה בסניף לב הקריות של הבנק נכון ליום 11.7.00 הינו סך 522,977 ₪ (לא כולל ריבית מיום 1.7.00) ...

החייבים מצהירים כי אין להם ולא תהיינה להם כל טענה ו/או השגה ו/או ערעור לגבי אופן היווצרות החוב ולגבי כל הפעולות והרישומים שנעשו בחשבונות הנ"ל בבנק" [להלן: ההסכם].

כלל הוא, כי חברה שמקבלת את דפי החשבונות ושתקה לגבי פעולות שנעשו שם, מנועה מלהשיג על הרשום בהם.

ראו ע"א 424/86 נאות מרינה ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מג (2) 355.

על אחת כמה וכמה שהמערער איננו רשאי להעלות טענות שיש בהן כדי לסתור את כתב ערבותו והודאתו בגובה החוב על פי ההסכם מיום 20.7.00 ובניגוד להתחייבותו שם.

השיקים שהמערער טוען כי נפרעו על ידי הבנק על אף שנשאו חתימה אחת בלבד, כולם נפרעו לפני ההסכם בין הצדדים. המערער אישר בחקירתו בבית המשפט, כי עת חתם על ההסכם ידע על השיקים שנפרעו כאמור. הוא אישר את גובה החוב והתחייב כאמור שלא להעלות טענות כלפיו.

יתרה מכך, בהסתמך על ההסכם והודאת המערער בחובו לבנק, הסכים הבנק לפריסת החוב במקום להעמידו לפירעון מיידי ולמתן הלוואה לצורך כיסויו. לפיכך קיימת מניעות להעלות טענות נגד ההסכם וגובה החוב של החברה לבנק. החברה בערבות המערער קיבלה הלוואה לכיסוי החוב ומשלא עמדה בה, על המערער ביחד עם החברה והמנהל הנוסף לשאת בתשלומה.

יש טעם רב גם בטענות המשיב ובקביעת בית משפט קמא, כי טענות הקיזוז בכתב התביעה נטענו בצורה בלתי מפורטת ולא ראויה וכי הפירוט שניתן לראשונה בתצהיר, שנים אחר כך, היה בבחינת הרחבת חזית. כמו כן, למשיב טענות כבדות משקל לעניין התיישנות ואי הוכחת הטענה לגופה, כיוון שלא הובאו השיקים המקוריים על מנת להצביע על כך כי אכן אינם נושאים שתי חתימות, בצירוף טענות שעולות מחקירת המערער בביהמ"ש, כמפורט בעיקרי הטיעון מטעם המשיב.

אולם, נוכח האמור לעיל באשר להסכם שנחתם בין הצדדים לגבי גובה החוב ומחייב את הצדדים, מתייתר הצורך לדון בטענות אלו של המשיב.

הערעור נדחה.